"לא מתים מקרוהן, חיים עם זה עד גיל 120" אמר לי דר' נפתלי שאבחן אצלי את המחלה לראשונה לפני 15 שנים.
אז באמת לא מתתי מהקרוהן, בדיוק כמו שדר' נפתלי הבטיח לי, אבל בחיי שהרגשתי ממש ליד.
כל כך ליד שהיו תקופות שהייתי בטוחה שאני הולכת למות ולשבור לדר' נפתלי את המילה. אושפזתי און אנד אוף כחצי שנה בבית חולים. שקלתי 39 קילו על 1.72 מטר, הייתי חלשה וכאובה, לא הצלחתי ללכת מבלי ליפול כי סבלתי מדרופ פוט (צניחת כף רגל), המחזור החודשי שלי נכנס לשביתה, נותחתי 8 פעמים כתוצאה מחסימת מעיים וסיבוכים של המחלה, צמתי שבועות ממושכים כדי לתת לדלקת במעי שלי להחלים ורק חלמתי על קפה, עוגת שמרים ואוכל של אמא.
על ריצה, אגב, לא חלמתי בכלל.
אבל חלמתי. חלמתי הרבה. הודות לתקופת האשפוז הממושכת זכיתי בפסק זמן לחלום. פסק זמן משגרת היומיום. פסק זמן לחשוב, לשאול את עצמי שאלות שמעולם לא שאלתי את עצמי לפני כן (איזו אמא אני? מה עשיתי בחיים שלי? האם הייתי עושה את אותם דברים אחרת? האם קיבלתי החלטות מושכלות בחיי או פשוט נשאבתי עם הזרם? מה הייתי רוצה לעשות אבל לא עשיתי?).
בזכות פסק הזמן והסטירה שחיי קיבלו, הבנתי ש"חיים פעם אחת" אינה קלישאה והבנתי שאני לא מוכנה לתת למציאות לקבוע את חיי ושהגיע הזמן שאני אקבע לעצמי את המציאות. הגיע הזמן לקחת אחראיות על החיים שלי. אז יצרתי לעצמי רשימה, קראתי לה "רשימת 17 תובנות האשפוז שלי".
ברשימה היו תובנות רדודות (אבל היי, מי לא צריכה תובנות רדודות כמו להאריך את השיער מחדש או לדפוק הופעה לעבודה כדי לרומם קצת את הנפש?) לצד תובנות עמוקות הרבה יותר ומשמעותיות.
תובנה אחת, שבזמנו לא הערכתי אותה ככזאת משמעותית ולא ידעתי איך היא תשנה את מציאות חיי, הופיעה בשורה 9.
בשורה 9 כתבתי "לסגל לעצמי אורח חיים בריא ולהתחיל לעשות ספורט". זוכרת שכתבתי את השורה הזאת ביד רועדת (ולא רק בגלל הונפלון שהיה תקוע לי ביד) כי מה לי ולספורט?
אומנם כילדה אהבתי לרוץ וייצגתי את בית הספר בתחרויות ריצה וקפיצה לרוחק, אבל עם ההתבגרות זנחתי את הספורט ועד היום אני זוכרת שלבגרות בהתעמלות, ריצת 2000 מטר, הגעתי עם ג'ינס בתקווה לקבל פטור (לא קרה).
אז כמי ששמה לעצמה מטרה (אז קראתי לזה "תובנה"), התחלתי לחפש את הספורט שלי ומהר מאוד הפכתי להיות מלכת שיעורי הניסיון. מה לא ניסיתי... יוגה, פילאטיס קרקע, פילאטיס מכשירים, שוב יוגה אבל הפעם עם מורה אחרת, זומבה, אירובי, TRX, איגרוף ואלוהים אפילו ניסיתי ריקודי בטן.
למעשה לריצה הגעתי רק שנתיים וחצי מאותו יום שבו כתבתי את שורה מספר 9 . הצטרפתי לקבוצת ריצה ובהתחלה כשכולם רצו, אני הלכתי. אבל עם הרבה נחישות והתמדה, מצאתי את עצמי – מצאתי את הריצה!
הריצה לימדה אותי מספר דברים:
- כבר בימים הראשונים בקבוצת הריצה למדתי שכדי להימנע משפשפות ושיהיה לי נוח, כדאי שאצטייד בטייץ וחולצת דרייפיט ולהשאיר את הטרנינג בבית. למדתי גם שאני חייבת שיהיה לי נוח ומהר מאוד רכשתי נעלי הוקה בונדי 5 כחולות וחדשות, שנתנו לי תחושה שאני רצה על עננים.
- למדתי לחיות לצד המחלה הכרונית שלי ולנהל את הכאבים, שעד היום הם חלק משגרת היום יום שלי. למדתי מתי לתת לכאב מקום ומתי להכניס אותו למגירה.
- למדתי לא לוותר על החלומות שלי. שלוש שנים מאז הריצת הליכה שלי בקבוצת הריצה הראשונה שלי, רצתי את המרתון הראשון שלי עם דלקת פעילה במעי הדק. לא נתתי לעובדה שאני נוטלת סטרואידים ואנטיביוטיקה למנוע ממני להגשים את החלום.
והיום? אני עדיין רצה ועדיין חולמת